הפילוסופיה
חדר שקט בשלוש לפנות בוקר, ואותו חדר עם וילונות פתוחים.
רוב אפליקציות החלומות עושות מעט מדי (אפליקציית פתקים עם ירח) או טוענות יותר מדי ("החלום שלך אומר שאתה מפחד משינוי"). אלה העקרונות שעוזרים לנו להישאר באמצע.
ההקלטה קדושה.
כל השאר באפליקציה יכול להיות מתוחכם. שלושים השניות אחרי ההתעוררות לא. ההקלטה חייבת לעבוד בפחות מחמש שניות, בחצי שינה, בלי אינטרנט, בלי שום החלטה.
לכן מסך ההקלטה נפתח ראשון, נשאר עמום, שומר בעצירה ואין בו כפתור שמירה. הכפתורים דוהים כדי שנגיעה מגושמת לא תעצור את ההקלטה, וכדי למחוק צריך להחליק, לא רק לגעת.
דפוסים, לא נבואות.
אף אחד לא יכול להגיד לכם מה חלום בודד אומר, ואנחנו לא ננסה. מה שאנחנו כן יכולים זה לספור ביושר לאורך מאות חלומות: מי חוזר, איפה, באיזו תחושה, ואיך זה משתנה.
ספירה היא משהו שאפשר לבדוק. פרשנות היא משהו שצריך לקבל באמון. אנחנו מתחילים מהראשונה.
Fog off Mount Desert · Frederic Edwin Church, 1850 · National Gallery of Art, Washington המשמעות שלכם קודמת.
מים אומרים את מה שאתם אומרים שהם אומרים. כשמשהו מופיע שוב ושוב, האפליקציה שואלת פעם אחת מה הוא אומר לכם, ומאז המילים שלכם מעצבות כל ניתוח.
ארכיטיפים באים בסוף, רק אחרי העבודה הזאת, ורק כשאלה. זו לא החלטת מוצר זהירה; זה הסדר של יונג עצמו, שרוב היונגיאנות הפופולרית הופכת.
לומר של מי הרעיון.
כל תובנה נושאת את העדשה שלה: הול ו־ואן דה קאסל, הרטמן, יונג, דומהוף. הן באות ממסורות שלא מסכימות אפילו על מה הם חלומות. אנחנו אומרים את זה, במקום לערבב אותן לקול בטוח אחד.
משתמשים במה שמועיל. מכבים את מה שלא. יומן פשוט עם דפוסים בלבד הוא דרך טובה לגמרי להשתמש ב־Unsomnia.
לא להאיר את החדר בלי שביקשו.
לאפליקציה יש שני שמיים. ההקלטה מתרחשת תחת שמי לילה: שזיף עמום, טקסט בצבע שמנת חמה, מיקרופון זוהר אחד, אף פעם לא לבן טהור. הדפדוף מתרחש תחת שמי יום שהולכים לפי הטלפון, ונשארים חשוכים בשעות הלילה המאוחרות.
ביניהם יש שחר שמתנגן פעם אחת, אחרי ההקלטה, מחוץ ללילה. בשלוש לפנות בוקר הוא מחכה עד שמבקשים.
The Beautiful Scenery of West Lake · The Metropolitan Museum of Art גם שברים נחשבים.
"מדרגות כחולות. זה כל מה שאני זוכר." זה חלום ששווה לשמור. הזיכרון של חלומות משתפר עם תרגול, וחצאי התמונות הם המקום שבו זה מתחיל.
האפליקציה אומרת את זה בקול, במסך ההקלטה וביומן, כדי שאף אחד לא יפסיק להקליט כי חשב שלא זכר מספיק.
בלי רצפים. בלי אשמה. בלי צפצופים בשלוש לפנות בוקר.
חלומות הם לא הרגל שצריך להפוך למשחק. אין רצפים, אין תגים, אין "פספסת יום". ההתראות כבויות כברירת מחדל; אנחנו לא מצליחים לחשוב על שעה שבה זה רגע טוב להעיר מישהו.
כשיש משהו אמיתי להראות, כמו דמות שחזרה בפעם השלישית, אנחנו מראים אותו ביומן. כשאין, אנחנו לא אומרים כלום.
להתאפק כשכואב.
יש אנשים שמגיעים ליומן חלומות בגלל סיוטים חוזרים. לקרוא ארכיטיפים לתוך טראומה עלול לפתוח אותה מחדש, ולכן בחלומות כאלה העדשות הפרשניות זזות הצידה מעצמן.
מה שנשאר זה מה שעוזר: דפוסים כנים שאפשר להביא למטפל, ודרך שקטה לעזרה שתמיד שם ואף פעם לא לוחצת.
Autumn Grasses · first half 17th century · The Metropolitan Museum of Art פרטי כברירת מחדל. לא חברתי.
אין פיד, אין לייקים, אין שיתוף. יומן חלומות הוא הדבר הכי פרטי בטלפון, ולבנות אותו כך זו החלטת עיצוב, לא הגדרה.
אנחנו מציינים בשמן את החברות שמעבדות את החלומות, מה אסור להן לעשות לפי החוזה, ואיך מוחקים הכול.
ללוות את החלום. לא לאייר אותו.
תמונת AI של הסיוט שלכם הופכת את התמונה הגרועה ביותר לממשית ומתיימרת לדעת מה ראיתם. במקום זה, כל חלום מקבל קטע שקט מציור אמיתי: שמיים, נהר, גן.
נבחר לפי צבע ואווירה, עם קרדיט לאמן ולמוזיאון, ואף פעם לא מעמיד פנים שהוא מסביר משהו.
מה Unsomnia הוא לא
- לא מעקב שינה. בלי שלבי שינה, בלי ציונים. השעון שלכם עושה את זה.
- לא מילון חלומות. בלי "שיניים שנופלות אומרות ש…".
- לא טיפול. הוא יכול לבוא לצד טיפול; הוא אף פעם לא מחליף אותו.
- לא חברתי. שום דבר שמקליטים לא מוצג לאף אחד אחר, אף פעם.
- לא מיסטי. בלי ירחים, כוכבים, טארוט או נצנוצים קוסמיים. האווירה באה מאור וצבע.